בוקיפונט

הספר פותח בחתלתול שקם משנתו רעב, הוא רץ אל המטבח אל הילדה נילי ואל סבתא שלה, אך הוא שכח איך מבקשים אוכל בחתולית. הוא ברח אל החצר בבכי וכל חיות המשק הטובות ניסו להחלץ לעזרתו אך ללא הועיל, כי כל אחת מהן ראתה את הבעיה שלו מנקודת המבט שלה ולא מנקודת המבט שלו והציעה לו להשתמש בשפה שלה: הסוס הציע לו לצהול, הפרה הציעה לו לגעות, הכבשה הציעה לו לפעות והתרנגולת הציעה לו לקרקר. הוא דחה את כל ההצעות כנראה מכיוון שחשש לקבל אוכל של חיות אחרות.

הישועה של החתלתול לא אחרה לבוא, היא הגיעה מחתול גדול שהבין מיד שהחתלתול רעב ושכח איך מבקשים אוכל בחתולית, החתול הגדול, שגם ראה את הדברים מנקודת המבט של עצמו, הזכיר לו שמייללים מייאו מייאו. החתלתול רץ בשמחה למטבח ביקש וקיבל קערית עם חלב, החתלתול שתה את החלב עד הטיפה האחרונה ומאז לא שכח איך מבקשים אוכל בחתולית.

יש ספרים שלאחר שהם מסתיימים אתה עובר דף ומחפש את הסוף שלהם, בספר הזה המצב הוא הפוך, פעמיים נדמה לך שהוא הסתיים ואתה מגלה שיש עוד סוף ועוד סוף סה"כ שלושה סופים. זה ספר קלאסי יפה ומוצלח, המשפט של נילי: שתה, חביבי! מצלצל כאילו הגיע מעולמות אחרים, יפים יותר, שהיו בעבר של ילדותי וילדות הורי.

בי אישית הספר מעורר תהיות, כי לבכות זה ליילל והחתול בוכה לאורך כל הסיפור וזה עדיין לא מזכיר לו איך מבקשים אוכל בחתולית, סביר להניח שהוא גם משוחח עם כל החיות בחתולית ורק לבקש אוכל הוא לא זוכר? כשהחתול מיילל בבכי הסוס מציע לו לצהול שזה לשמוח, הפרה מציעה לו לגעות שזה שוב לגעות בבכי, התרנגולת מציעה לו לקרקר שזה כנראה מה שהבטן שלו ממילא עושה. אך את כל זה אני כותבת בהומור כמובן כי הספר הוא ספר קלאסי מצויין, חם, אנושי, נחמד, מוצלח ואהוב על הילדים.