בוקיפונט

הספר "הבית של כולנו" הוא ספר שמאוד מדבר אלי באופן אישי. הוא ספר ממש כובש, חי ונושם, אמיתי ומלא בהומור מנקודת מבט של מבוגר. הספר מתאר קבוצת ילדים בלונדון בגינה הציבורית שמאוד מאוד משתוקקים לשחק בקופסת הקרטון שנמצאה שם כנראה זרוקה בחצר והפכה עבורם לבית, אבל הילד גדי השתלט על הקופסה והוא לא נותן לאף אחד לשחק בה.

הילדים מנסים להיכנס לקופסה בדרכים יפות, מתוחכמות יצירתיות ומעוררות חיוך וגדי הודף אותם גם בצורה מעוררת חיוך. הסיפור מגיע לסיומו גם בצורה מעורררת חיוך כשגדי יוצא מהבית כי הוא צריך ללכת לשרותים ואז כל הילדים נכנסים אל הבית וכשהוא חוזר הם משתמשים נגדו באותה טקטיקה שהוא השתמש בה נגדם ואומרים לו שזה לא בית לג'ינג'ים (למרות שיש כבר בבית כמה ג'ינג'ים), גדי טוען שזה כן בית לג'ינג'ים ולכל היתר ואז הילדים צועקים בשמחה: כן הבית הזה הוא של כולנו.

כשאני קראתי את הספר הזה בפעם הראשונה היה נדמה לי שהוא נכתב בהשראת אהוד ברק שאמר אני ראש הממשלה של כולם, אבל כמובן שזה לא נכון, הספר הוא ספר מתורגם. הספר הזה הוא באמת חוץ לארץ... ספר סופר, סופר מקצועי: האיורים נפלאים, העיצוב נפלא, הכתיבה נפלאה. גם הכתיבה וגם האיורים מעוררים חיוך. קשה לראות שמישהו בכלל טרח ועשה אותו: הוא נראה כל כך מושלם וטבעי כאילו שהוא ירד מהשמיים עשוי ומוכן, לא מרגישים אף תפר, לא מרגישים שום מאמץ.

האיורים מחולקים בצורה שונה ומגוונת בכל דפי הספר בצורה מאוד מוצלחת. דפי העטיפה הפנימית נפלאים ממש. אפשר לראות בהם את הגינה הציבורית עם הילדים ממבט מלמעלה כשהיא מוקפת בבניינים רבי קומות בעיר הגדולה. לאורך הספר הילדים בחלקם צבועים באפור ויש תחושה שעוד אין אחדות, אך בסוף הספר כשכבר יש הסכמה בין כולם וכולם כבר מאוחדים כל הילדים צבועים בשלל צבעים.

הספר מעורר חיוך במבוגרים, אך ילדים כמובן לוקחים אותו לגמרי ברצינות. זה ספר שמתאר יפה את ההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים ומראה שאי אפשר להתנהג ברשות הרבים כאילו שהיא היתה רשות היחיד.